אל הפאב המלוכלך שמאחורי חצר פנימית בקירבת כיכר דיזנגוף הגעתי בגלל אייילת שגררה אותי לשם. לא, זה לא היה אחד הפאבים הטרנדיים, לא פאב של מוזיקאים, או של אמנים, או אפילו של יאפים. סתם, פאב אופייני של סוף שנות השמונים: גולדסטאר וציפס.

אבל מאחורי הבאר, ובעיקר במטבח, היה ג'ון. ג'ון באנקס. "הוא היה המתופף של להקת המרסי-ביטס" הסבירו לי בדחילו ורחימו ותיקי הפאב. ומיד קיבלה בעיני דמותו המזוקנת והלא ישראלית במפגיע מימדים מיתולוגיים. הלא המרסי-ביטס היו אחת הלהקות מאותו גל של מוזיקה ליברפולית, ששטף את אנגליה והעולם בתחילת שנות השישים, אותו הגל שאחת ממיצגיו היו להקת ארבעת האלוהים שלי, הביטלס.

הזמנתי גולדסטאר וישבתי על הבאר וחשבתי איך להתחיל איתו בשיחה. מה אפשר לשאול מישהו כזה בלי להישמע טמבל, או בנאלי , או מתרפס? רציתי לשאול : "איך זה היה להכיר את הביטלס?" אבל כל מה שיצא לי מהפה היה "אתה מנגן...תופים?"

ג'ון לא דיבר עברית, כמעט. הקבועים של הפאב אהבו לשמוע אותו משבש את שמה של יהודית רביץ ל useless rubish.

אבל ג'ון בנקס, כשנחה עליו הרוח, היה מספר לי קטעי סיפורים, שמתוכם חיברתי את סיפור חייו המוזר והעצוב.

מהיכן להתחיל? הוא נולד וגדל בליברפול, צווארון כחול, הלך לאותו בית ספר לאומנויות עם ג'ון לנון (הוא היה צעיר מלנון בשנתיים-שלוש). ,כשהיו עוד בני עשרה, הקימו ג'ון בנקס וחברו ביל קינגסלי את להקת המרסי-ביטס. את השם הם בחרו בהשראת עיתון הרוק המקומי, המרסי-ביט. (למעשה שמה העממי של ליברפול הוא "מרסיסייד"). הם היו מופיעים באופן קבוע במועדון ה"קאוורן", לפעמים לפני ולפעמים אחרי הביטלס, שאותם הכירו פשוט כחבר'ה מהשכונה. לפעמים, בסוף הלילה, היו עושים ג'אם סשן ביחד.

בכל שיחה בינינו (השיחות היו תמיד קצרות , קטועות, ותמיד התחילו ביוזמתי, כי רציתי לשמוע עוד ועוד על ימי ליברפול ועל הביטלס) ג'ון היה מנדב עוד פנינה של זכרונות. יום אחד סיפר לי שבמועדון הקאוורן היתה מלצרית ששנאה את פול מקארתני, אולי משום שלא נענה לחיזוריה, והיתה נוהגת לשפוך עליו ב"טעות" משקאות בדיוק לפני הופעה. פול לא שכח אותה, ושנים מאוחר יותר שילב את שמה, לורטה מארטין, בשיר "get back".

הכי אהבתי כשג'ון היה מסביר לי את המשמעות האמיתית של שירי ביטלס. "האם חשבת פעם מה משמעות הביטוי four of fish and finger pies ?" (זה מהשיר פני ליין, למי שלא זוכר) ובכן, מסתבר ש "ארבע של דגים", (על משקל "ארבע תלתן", כמו בקלפים) פרושו בליברפולית רמאי, ואילו "פשטידת אצבעות" היא קוד מוסכם אצל בחורי ליברפול לתאר את המקום שאליו הצליחו להשחיל את ידם מתחת לחצאית הבחורה בקולנוע...

האנקדוטה שג'ון הכי התגאה בה היתה שבראיון לתכנית טלוויזיה בריטית, כשנתבקשו הביטלס להביע את דעתם על המרסיביטס, ארבעתם קמו ללא אומר והצדיעו.

למרסי-ביטס היתה קריירה רצופת עליות ומורדות, שערוריות, ותחלופות גיטריסטים וזמרים. דווקא אחד השירים האחרונים שהקליטו, "sorrow" הפך ללהיטם הגדול ביותר. בשנים שלאחר מכן, היה ג'ון מציין בציניות, רוב העולם גילה את השיר דרך הקאוור שעשה לו דיוויד בואי בתקליט "pin-ups", תקליט שבו הוא הצדיע לשירים שאהב במיוחד מהרוק הבריטי של שנות השישים. חובבי ביטלס יודעים שגם ג'ורג' האריסון בשירו "too much"' הגניב מחווה למרסיביטס, ובסוף השיר הוא שר שורה שלמה מתוך "sorrow":

"with your long blond hair and your eyes of blue......"

ג'ון מיעט לדבר על שנותיו הראשונות בישראל, ומה בכלל הביא אותו למדינה המוזרה הזו. את הפרטים הללו דליתי מאחרים, שהיכירו אותו טוב ממני. לקראת סוף שנות השישים, הגיע ג'ון בנקס לראשונה לישראל, עם שיער ארוך שהדהים את הישראלים של אז, לנגן כמתופף שכיר במועדון של רפי שאולי. שם פגש את מונה זילברשטיין. הם היו יחד כמה חדשים, עד שג'ון עזב חזרה לאנגליה בלי להשאיר כתובת. אבל מונה לא ויתרה. היא נסעה לליברפול, חיפשה אותו,מצאה אותו בפאב מקומי, והם חיו חיד באנגליה למשך שלושת השנים הבאות. ב1971 נסעה מונה חזרה לישראל, ומישראל שלחה לג'ון התפרן כרטיס טיסה. ג'ון טס לישראל, ונשאר בה עד שבועיים לפני סוף חייו.

הוא נשאר תייר נצחי, מעולם לא קיבל או ביקש אזרחות, ובקושי ידע עברית. בשנותיו הראשונות בישראל התפרנס מתיפוף עם להקת "העכבישים", שהיתה להקת הליווי הקבועה של כמה מכוכבי הזמר של תחילת שנות השבעים: עדנה לב, רותי נבון, בועז שרעבי. באלבומה הראשון של רותי נבון, מ-1975, ג'ון מתופף בכמה מהשירים, אבל הוא לא זכר באילו שירים בדיוק. האלכוהול אינו ידיד לזכרונות.

האלכוהול. הוא תמיד היה שם, בצורת וודקה זולה, בקבוק או שניים ליום. בפאב אמרו שג'ון כמעט ואינו אוכל אוכל מוצק. אפילו לא את הצ'יפס המצוין שהכין במטבח.

הוא סרב לומר לי מדוע הפסיק לתופף. יום אחד הוא פשוט הפסיק, נטש את מערכת התופים, והחל לעבוד בפאבים. בהתחלה כבארמן, ובהדרגה נסוג אל המטבח. שם עזבו אותו בשקט. הוא היה יוצא מהמטבח ומשוחח עם באי הפאב רק אם נחה עליו הרוח, ורק עם מי שהכיר. אין לי מושג מה עשה כשלא עבד בפאב. סיפרו שהוא גר בדירה בלי חלונות, עם פוסטרים של אלביס, ובלי טלפון.

אחת הצורות היחידות להוציא ממנו חיוך היה קיום טקס קבוע: שמים את twist and shout של הביטלס בקולי קולות, ועושים תזמורת בצורת מסביב לבקבוק וויסקי ענקי וגבוה שעמד תמיד על קצה הבאר. עם הישמע הצלילים הראשונים, ג'ון היה יוצא מהמטבח, עומד בפינת הפאב ומחייך. כולם ידעו בלי לומר מילה שזו ההצדעה שלנו לכבודו.

בשנת 1988 כשתקפו אותו כאבים עזים, בישר לו הרופא ששנים של אלכוהוליזם הכשירו את הקרקע להשתלטות מהירה של סרטן על גופו. חברים ישראלים קנו לו כרטיס טיסה לאנגליה (לא היה לו שום ביטוח רפואי בישראל), ושבועיים אחרי נסיון ניתוח כושל בלונדון ג'ון בנקס מת, בן 45, עם גוף אכול סרטן ואלכוהול.

בליברפול אירגנו ידידיו ומכריו מימי המרסיביטס קונצרט לזכרו, שכל הכנסותיו היו מוקדשות למלחמה בסרטן. המרסיביטס הנותרים התאחדו לכבוד הארוע, רינגו סטאר שלח תקליט עם חתימה למכירה פומבית כדי לעזור בהכנסות, ופול מקארטני שלח פרחים וספר שירים חתום ומוקדש לג'ון. אני קראתי על כל פרשת מותו בעיתון, ומאז לא הלכתי לפאב שבו עבד. סיפרו לי אחר כך, שהוא ביקש שיפזרו את אפרו בים בנמל ליברפול, ושבפאב המציאו דרינק על שמו. אני דווקא נזכר בו בכל פעם שמישהו מפטיר את האימרה החבוטה שאהב:

I'd rather have a bottle in front of me than a frontal lobotomy.

למי שמתעקש למצוא פואנטה בסיפור, אפשר לומר שג'ון בנקס הוא כנראה המוזיקאי היחיד בעולם שהספיק בחייו הקצרים לנגן גם עם הביטלס וגם עם בועז שרעבי.